תכירו את נעה!
בכל שלב שעברתי עד כה, האמנות הייתה שם בשבילי, תמיד מוכנה להושיט יד ולסייע. זה התחיל בקטן, בתחושת השייכות שהביאו לי חוגי הריקוד ביסודי, דרך ניצוץ הביטחון העצמי שהתיאטרון מצא בי, שהיה עד אז חבוי למדי. התיאטרון נשאר שם לתקופה לא מבוטלת, עזר לי לחקור את הנושאים שמעניינים אותי ולהפוך את התיכון למקום שלמרות העייפות הנצחית וכל הבלבול שאפף את התקופה, בימים של הופעות או פרויקטים חדשים הייתי באה אליו עם נצנצים בעיניים.
גם הכתיבה תמיד ליוותה אותי, וידעה יותר טוב מכולם איך להביא קצת סדר אל תוך הבלאגן, ולפתור סוגיות שהרגישו מורכבות מכדי לגשת אליהן בכל דרך אחרת, גם אם בדיעבד אני רואה את הדברים בצורה קצת יותר פרופורציונלית.
כל פעם שאני נדרשת לעשות סדר בחפצים שלי, אני עוברת על המחברות ששמרתי מהשנתיים האחרונות בתיכון, ורואה בצורה בהירה כמה דברים השתנו מאז, וגם תוך כדי. ולמרות שהחדר שלי כבר מפוצץ, אני יודעת שהן יישארו אצלי עד להודעה חדשה, ביחד עם כל המחזות והמאמרים שליוו אותי במגמת התיאטרון.
בצבא מצאתי ניצוץ של משמעות ועצמיות בסדנת מחזאות, ולקראת סוף השירות הדברים הסתדרו בצורה קסומה ומקרית לחלוטין והגעתי לעמותה לעיסוק באומנויות.
ההכרה בתמורה של האומנויות השונות לחיי תמיד הייתה שם, אבל באותה התקופה הכל התחבר והתחדד, ולצד ההבנה הבהירה הזו הבנתי שהדבר הבא שאני רוצה לעשות הוא לאפשר את המקום הזה לעוד אנשים, במיוחד בגילאי ההתבגרות המכריעים כל כך. מדובר בתקופה כל כך מבלבלת, עם כל כך הרבה דילמות והסתעפויות אפשרויות, בה לי לפחות היה קל מאוד להרגיש כמו דג מחוץ למים. והרבה מהרגעים בהם הרגשתי טוב באמת, עם טיפה יותר וודאות בקשר לחיים שלי, היו בעיסוק באומנויות או בצפייה בהן.
בעבורי, האמנות תמיד היה כלי מצמיח ומחזק, שכל כך שמחתי שעמד לרשותי. וככל שיותר אנשים יקבלו את האופציה לחוות את הכלי הזה, אני באמת חושבת שיהיה יותר טוב.
